ביום 13.7.2016 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון בע”א 8052/13 אורי מיליקובסקי נ’ מיטלמן שמאי (פורסם בנבו), במסגרת ערעורים שהוגשו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת”א 2648/06 [פורסם בנבו] שניתן ביום 14.10.2013 על ידי כב’ השופט יהושע גייפמן. במסגרת הערעור בחן בית המשפט העליון את גבולות האחריות האישית של מנהל בקרן השקעות להפסדים שצברה הקרן, לאור סטיה נטענת במדיניות ההשקעות של הקרן, כפי שהוצגה במצגת למשקיעים טרם התקשרותם בהסכם השותפות של הקרן.

השותפים המוגבלים בקרן (להלן: “השותפים” או “המשיבים”) הצטרפו כשותפים מוגבלים לקרן ההשקעות “נובה ויז’ן” (“הקרן” או “נובה ויז’ן”) שנוהלה על ידי השותפה הכללית, נובה ויז’ן ניהול קרנות בע”מ (להלן: “השותפה הכללית”), אשר נוהלה בידי מר אורי מיליקובסקי (להלן: “מיליקובסקי” או “אורי”). המשיבים, יחד עם משקיעים נוספים, השקיעו סכומי כסף בקרן. בחודש יולי 2006 התברר כי הקרן איבדה את מרבית הונה. המשיבים תבעו את הפסדם מהקרן, מן השותפה הכללית וממר מיליקובסקי. המשיבים ביססו את תביעתם על עילות שונות וביניהן מרמה, הטעיה או טעות, הפרת חוזה וכן רשלנות. בפסק-דינו קיבל בית משפט המחוזי את תביעת המשיבים נגד מיליקובסקי ונגד השותפה הכללית בעיקר בעילות של רשלנות והפרת חוזה. נקבע שעל אורי ועל והשותפה הכללית לשלם למשיבים פיצוי בסך 1,016,736 דולר של ארה”ב שיתחלק בין המשיבים באופן יחסי להשקעתם בקרן. המשיבים תבעו גם את הקרן ואת חברת הנאמנות, שהיתה הנאמן בקרן, אך התביעה נגדן נדחתה. כל הצדדים ערערו על פסק דינו של בית משפט קמא. אורי והשותפה הכללית הלינו על קביעת בית משפט קמא כי התרשלו בניהול קרן ההשקעות ולחלופין כלפי אופן חישוב סכום הפיצוי. המשיבים הלינו אף הם על אופן חישוב הפיצוי וטענו כי הוא אמור היה להיות גבוה יותר.

הרקע העובדתי ופסק הדין קמא

המשיבים הצטרפו כשותפים מוגבלים לקרן ההשקעות שניהל אורי, בידיעה שהלה אינו מנהל השקעות מוסמך. בתוך כך, כל אחד מהמשיבים השקיע בקרן סכומי כסף שנעו בין 100,000 ל-300,000 דולר. אין חולק שמיום 13.6.2006 ועד ליום 7.7.2006 איבדה קרן ההשקעות חלק ניכר מהונה, וכך הפסידו המשיבים את מרבית הכספים שהשקיעו בקרן. הפסדים אלה נגרמו לאחר שהקרן השקיעה ברכישת אופציות על מדדי מניות בארצות הברית. המשקיעים טענו, כי השקעה זו סטתה ממדיניות ההשקעות של הקרן, כפי שזו הוצגה להם בטרם הצטרפותם לקרן, ובכל מקרה – על-פי תקנון הקרן היה על אורי ליידע אותם על כך ששינה את מדיניות ההשקעה לה נתנו את הסכמתם, כדי שיוכלו לכלכל את צעדיהם. עוד טענו המשיבים, כי השקעה של מרבית כספי הקרן באופציות הנזכרות, בלי הגנות מקטינות סיכון ובתקופה שבה השווקים אינם יציבים, עלתה כדי רשלנות.

 כאמור, בית משפט קמא קיבל את תביעת המשיבים נגד נובה-ויז׳ן, שהיתה השותפה הכללית בקרן, ונגד אורי שכיהן כמנהלה. בית משפט קמא לא קיבל את טענות המשיבים שלפיהן התנהלות המערערים עלתה כדי מרמה או הטעיה, או כי השקעתם נבעה מטעות באשר למדיניות ההשקעות של הקרן. עם זאת, בית משפט קמא קבע כי השקעה באופציות הנזכרות עלתה כדי “רשלנות רבתי” וכי אורי הפר את התחייבויותיו למשיבים ביחס למדיניות ההשקעות של הקרן.

סטייה ממודל ההשקעה

בית המשפט קמא קבע, כי עובר להצטרפות המשיבים לקרן, הציג להם אורי מודל השקעה שעל-פיו תפעל הקרן. מודל זה, שכונה “מודל 50 המניות”, מבוסס על מדיניות השקעה במניות של 50 חברות אמריקניות הנסחרות בבורסות בארצות הברית, כאשר בנסיבות מסוימות ההשקעה במניות תגודר באמצעות רכישת אופציות מכר (PUT). כלומר, לפי מדיניות ההשקעה שהוצגה למשיבים, הקרן עתידה היתה להשקיע באופציות מכר כדי לגדר את ההשקעה במניות ולא חלף ההשקעה במניות, כפי שנעשה בפועל. בית משפט קמא קבע, כי המשיבים, אשר היו מעורים בשוק ההון, “לא השקיעו את כספם בקרן אלא לצורך השקעה באסטרטגית ‘מודל 50 המניות'”. קביעה זו של בית משפט קמא התבססה על בדיקה עובדתית של הנסיבות שהביאו להתקשרות הצדדים בהסכמים ולהקמת הקרן.

בית משפט קמא הוסיף וקבע, כי אם לא די בכך שאורי זנח את מודל ההשקעות לו התחייב, הוא לא הודיע על כך למשיבים כדי שיחליטו אם הם מעוניינים להמשיך להשקיע או למשוך את כספם מן הקרן. נקבע, כי אורי היה מחויב על פי התקנון להודיע למשיבים מראש על שינוי במדיניות ההשקעות של הקרן.

רשלנות בשל השקעה באופציות

עוד קבע בית משפט קמא כי מעבר לכך שהשקעה באופציות מכר היוותה סטייה ממודל ההשקעה אליו התחייב אורי בפני המשיבים, השקעה זו, במועד ובאופן שבהם נעשתה, עלתה כדי ״רשלנות רבתי״. תחילה דן בית המשפט בחובת הזהירות שאורי ונובה-ויז׳ן חבו כלפי המשיבים, כשותפים מוגבלים בקרן. בית משפט קמא הוסיף וקבע, כי בנסיבות אף חלה מעין חובת זהירות מוגברת כלפי המשיבים נוכח הודאתו של אורי כי הוא נעדר ניסיון או מומחיות בתחום וכי הוא אינו יועץ השקעות מוסמך.

בהמשך, נימק בית משפט קמא את קביעתו כי השקעתו של אורי באופציות עלתה כדי רשלנות, בכך שאורי השקיע את כספי הקרן באופציות מכר, בלי לגדר את הסיכון. זאת, על אף שהשקעה באופציות היא השקעה הכרוכה בסיכון מיוחד, כפי שאף נאמר בחוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות, בשיווק השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשנ״ה-1995 (להלן: חוק ייעוץ השקעות). בנוסף, בית המשפט קיבל את עדות המומחה מטעם המשיבים, אשר השווה בין השקעה באופציות, בלי הגנות מקטינות סיכון, כאל ׳ריצה אל תוך האש׳ (אורי ונובה-ויז׳ן לא הגישו חוות דעת מטעמם). נוכח כל האמור, בית המשפט קבע כי השקעה זו חרגה ממתחם הסיכון העסקי הסביר.

 חלוקת האחריות – אורי ונובה-ויז’ן

בית המשפט קמא קבע כי אורי ונובה-ויז׳ן יישאו בנזקי המשיבים ביחד ולחוד. כזכור, המשיבים השקיעו את כספם בקרן השקעות שפעלה כשותפות מוגבלת. נובה-ויז׳ן היתה השותפה הכללית בקרן ואורי היה מנהלה. המשיבים ויתר המשקיעים, שאף הם הפסידו את כספם אך בחרו שלא לתבוע את נזקם, היו רשומים כשותפים מוגבלים בקרן. כאמור, תביעת המשיבים הוגשה נגד שלושת המערערים. בית המשפט דחה את התביעה נגד הקרן, אך קיבל את התביעה נגד נובה-ויז’ן ונגד אורי. הטלת האחריות על אורי, שהיה נושא משרה בנובה-ויז׳ן, הוסברה תחילה ביחסים החוזיים שבין הקרן לבין המשיבים, שכן בתקנון השותפות נקבע, שהשותף הכללי או מנהליו ״יהיו אחראים כלפי השותפות וכלפי השותפים על כל מעשה ומחדל … אם נעשה ברשלנות רבתי״ (ההדגשה הוספה). בנוסף, בית משפט קמא מצא כי יש להטיל אחריות על אורי גם מכוח היותו נושא משרה בנובה-ויז’ן החב בחובות זהירות כלפי השותפים בהיותו ״הרוח החיה״ שעמדה מאחורי התקשרות המשיבים עם הקרן, וכן מכוח יחסי האמון המיוחדים שהתקיימו בינו לבין המשיבים. עוד קבע בית המשפט כי נובה-ויז׳ן היתה למעשה ״קליפה ריקה מתוכן״, שכן אורי היה זה שניהל בפועל את השותפות והיה היחיד שניהל את השקעת כספי הקרן.

נוכח כל האמור, קבע בית המשפט קמא, כי אורי ונובה-ויז׳ן יישאו ביחד ולחוד בנזקים שנגרמו למשיבים עקב השקעותיה הרשלניות של הקרן. בחישוב הפיצוי הביא בית המשפט בחשבון את הנזק שממילא היה נגרם למשיבים אילו כספם היה מושקע באותה העת במניות ולא באופציות, נוכח התנודות שבאותה עת חלו ממילא בשוק ההון.

פסק הדין בערעור

מה היו ההסכמות החוזיות בין הצדדים?

בית המשפט העליון (מפי כב’ השופט זילברטל) הכריע תחילה כי חבותם של אורי ונובה-ויז׳ן כלפי המשיבים, הן במישור הנזיקי והן במישור החוזי, תלויה בעיקר בשאלה אם יש לקבל את הניתוח שערך בית משפט קמא בעניין ההסכמות בין הצדדים ביחס למדיניות ההשקעות של הקרן ומידת הסיכון עליה הוסכם, בין אם בחוזה הכתוב שבין הצדדים ובין בהסכמות שהתגבשו ביניהם בדרך של התנהגות, וניסה להתחקות אחר ההסכמה החוזית בין הצדדים.

בהקשר זה, ניסה בית המשפט העליון ליישב בין הוראות מצגת אודות קרן ההשקעות וכן “מסמך עובדות” (fact sheet) שהוצגו למשיבים עובר להצטרפותם לקרן ההשקעות, וכחלק ממאמצי השיווק של הקרן. המשיבים טענו כי הן במצגת והן במסמך העובדות, הוצגה מדיניות השקעה המבוססת על “מודל 50 המניות״ באופן בולט, כאסטרטגיית ההשקעות של הקרן, וטוענים כי בכך התמקד אורי בשיחות שערך עימם במאמציו לשכנע אותם להשקיע בקרן. אורי טען, מאידך, כי הן במצגת והן במסמך העובדות, הובהר כי הם אינם מסמכים ממצים, כי הם כוללים מידע חלקי בלבד וכי ההסכם הממצה – שער הכניסה לקרן – הוא הסכם השותפות (תקנון השותפות). כמו כן הפנו אורי והקרן למכתב מקדים שנשלח למשיבים בדואר אלקטרוני שגם בו הוצגה אסטרטגיית ההשקעות המרכזית של הקרן שלפיה הקרן תשקיע “בדרך כלל” או “על פי רוב” (generally) בניירות ערך (securities), אשר כוללים בהגדרה גם אופציות.

לדידו של בית המשפט העליון יש להתייחס למצגת ולמסמך העובדות כהווייתם, קרי, כמסמכים שנועדו לשווק למשיבים את קרן ההשקעות, בין היתר, באמצעות הבלטת ניסיונו המוצלח של אורי בהשקעה לפי ״מודל 50 המניות״. אולם, אין במסמכים אלה הצהרה בדבר מחויבות למודל זה ומופיעות בהם הבהרות ברורות כי מסמכים אלה לא כוללים את כל המידע הרלבנטי על קרן ההשקעות, כי הם כוללים מידע חלקי בלבד וכי המסמך הממצה היחידי הוא הסכם השותפות.

קרי, מניתוח המסמכים הסיק בית המשפט העליון מסקנה שונה מבית המשפט המחוזי, על פיה “מודל 50 המניות” ביטא את אסטרטגיית ההשקעות המרכזית – אך לא היחידה – של הקרן, וכי בכל מקרה, על המשיבים להצטרף כמשקיעים לקרן על-פי תנאי ההצטרפות שמופיעים בתקנון, ולא במצגת או במסמך העובדות.

הוראות תקנון השותפות

משם פנה בית המשפט לניתוח הסכם השותפות שהינו אף תקנון השותפות . בית המשפט קבע כי הצדדים העניקו לתקנון מעמד מרכזי ביחסים החוזיים שביניהם, והוא שהסדיר את ההסכמות הבסיסיות ביותר בין המשיבים – שותפים מוגבלים בקרן ההשקעות – לבין הקרן, השותפה הכללית בה ומנהלה.

פרק 8 לתקנון הוקדש כולו למדיניות ההשקעות של הקרן וממנו עולה כי לשותפה הכללית ניתנה יד חופשית בניהול ההשקעות של הקרן: כך, נאמר בתקנון כי הקרן תבצע, לפי קביעות נובה-ויז’ן (שהן, בפועל, קביעותיו של אורי), ״השקעות, ברמות סיכון שונות, לרבות באמצעות מינוף … השותפות רשאית לבצע השקעות בנכסים סחירים מחוץ לישראל … אם וכאשר השותף הכללי [נובה-ויז׳ן – צ.ז] ימצא לנכון לבצען בפוזיציות Long ו/או Short במניות, סלי מניות, מדדי מניות ואופציות למיניהן״. בהמשך אף הובהר כי הקרן שומרת לעצמה את הזכות לבחור את השקעותיה ״מבלי שתהיה כבולה באסטרטגיות מסוימות, בסוגי מכשירים פיננסיים או בתחומי השקעה קבועים מראש.  בהתאם, שומרת השותפות לעצמה את הזכות לבחור את ההשקעות ואופן ביצוען ולשנותן מעת לעת לפי שיקול דעתה הבלעדי והמוחלט, ללא צורך בהנמקה״. בהקשר זה התחייב השותף הכללי לעדכן את יתר השותפים במדיניות ההשקעות ״מעת לעת״.

בנוסף, פרק 9 לתקנון, העוסק ב״סמכויות השותף הכללי ותפקידיו״ מבהיר אף הוא, כי בידי נובה-ויז׳ן (שלמעשה נוהלה בידי אורי) הופקדה הסמכות לקבוע את עקרונות ואפיקי ההשקעה של השותפות ואת אופן ביצועם.

לבסוף, פרק 19 לתקנון עסק בהצהרת המשיבים כי הם מודעים לכך שהצהרותיה המחייבות של השותפות מצויות בתקנון (ומכאן, שהמצגת ומסמך העובדות כפופים לאמור בתקנון ולא להיפך).

האם ההשקעה באופציות בלי גידור ההשקעה מהווה רשלנות?

בהקשר זה ראה בית המשפט לנכון לחזור על שתי נקודות: הראשונה, שאף שלכאורה ולשיטת בית המשפט המחוזי לעילת הרשלנות מקום מרכזי בביסוס אחריותם של אורי ונובה-ויז’ן כלפי המשיבים, עיקר הניתוח בפסק הדין הוא במישור דיני החוזים. השנייה, בסופו של יום, לקביעות ביחס להסכמות החוזיות בין הצדדים השלכות גם על הדיון בעילה הנזיקית. כלומר, קביעה שלפיה אורי והקרן פעלו בגדרי ההסכמות החוזיות בינם לבין המשיבים תשליך על בירור ההשאלה אם מתקיימות בענייננו יסודות עוולת הרשלנות, ובראשן – האם אכן התקיימה חריגה מסטנדרט ההתנהגות של האדם הסביר (או, בענייננו, מסטנדרט ההתנהגות של יועץ השקעות בלתי מוסמך סביר).

בית המשפט המחוזי קבע בעילה זו כי ההשקעה באופציות, בלי הגנות מקטינות סיכון, בהתחשב בנסיבות השוק, עולה כדי התרשלות רבתי. לצורך ביסוס קביעה זו, נפרשו בפסק הדין נימוקים והסברים בדבר הסיכונים המיוחדים הכרוכים בהשקעות באופציות (עם או בלי הגנות מקטינות סיכון).

בית המשפט העליון קבע, מאידך , כי קיים קושי לקבל תזה משפטית שלפיה עצם ההשקעה באופציות מהסוג שנרכש בלי הגנות מקטינות סיכון יוצרת חזקה, כמעט חלוטה, כי יועץ ההשקעות (מוסמך או בלתי מוסמך) התרשל כלפי המשקיעים באמצעותו.

לשם כך יש לדון בנסיבות ההשקעה ולבחון את סבירותה של ההשקעה – גם אם בבסיסה היא ברמת סיכון גבוהה –בעת מעשה ולא על פי תוצאותיה. לאחר שבחן בית המשפט את נסיבות ההשקעה קבע כי נוצר קושי לקבוע כי ההשקעה שביצעה הקרן בחודשים יוני-יולי 2006 עולה כדי רשלנות רבתי שבגינה נושאים מי אורי או הקרן באחריות כלפי המשיבים.

לסיכום קבע כב’ השופט זילברטל כי אורי אינו נושא באחריות כלפי המשיבים – לא במישור החוזי ולא במישור הנזיקי. לדעתו, בסופו של יום, פעולותיו של אורי, גם אם היה כרוך בהן סיכון רב, ננקטו במסגרת הפררוגטיבה שהמשיבים העניקו לו בתקנון הקרן – המסמך המחייב ביחס להצטרפות המשיבים לקרן. משכך, אורי לא הפר התחייבות כלפי המשיבים. בנוסף, יש גם קושי לקבוע שפעולת השקעה שנעשתה במתחם הסיכונים שהתירו המשיבים עצמם – עולה כשלעצמה כדי התרשלות. עניין זה מצריך הוכחה שלא סופקה על-ידי המשיבים.

דעת המיעוט של המשנה לנשיאה רובינשטיין

בדעת מיעוט סבר המשנה לנשיאה כי במישור הרשלנות – ובכפוף לאשם התורם שמוטל על המשיבים, גם אם ניתן לפרש את לשון התקנון כמסמיכה את אורי באופן רחב לעשות כהבנתו בכספי המשיבים, מצופה היה ממנו, כמנהל השקעות סביר – מוסמך או שאינו מוסמך –שלא לפעול כפי שנהג ובעת שינוי מדיניות ההשקעות של הקרן למדיניות שונה בתכלית ומסוכנת יותר מזו שהוצגה למשיבים, מבלי ליידע את המשיבים ובאופן שמעיקרא עלול היה להיות בלתי הפיך, כפי שאכן אירע, יש בו משום רשלנות רבתי. כתוצאה מהתרשלות אורי נגרם ביסודו הנזק המתואר, ולכן הוא – יחד עם השותפה הכללית בקרן הנמצאת בבעלותו של אורי, אחראים לפצות את המשיבים בגין כך.

עדכון – ביום 18.8.2016 נדחתה בקשה לדיון נוסף על פסק הדין במסגרת דנ”א 5939/16.

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.