סולקו על הסף תביעות מפרקי "בטר פלייס" נגד הדירקטורים ונושאי המשרה ב"בטר פלייס" – מכוח כלל "שיקול הדעת העסקי"

ביום 12.9.2018 מסר בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' הש' עופר גרוסקופף) את פסק דינו בת.א. 47302-05-16 בטר פלייס ישראל (ח.ת.) 2009 בע"מ (בפירוק) ואח' נ' שי אגסי ואח', שעניינה בקשות לסילוק על הסף כנגד תובנעה שטענה כי דירקטורים ונושאי משרה אחרים שכיהנו בקבוצת בטר פלייס בתקופות הרלוונטיות התרשלו בתפקידם, וכי היו אחראים למצגי שווא כלפי צדדים שלישיים. התביעה הוגשה בשם שש חברות במיזם  בטר פלייס, על ידי המפרקים שמונו לנהלן, והועמדה על סך 200 מיליון ש"ח.

בכתב התביעה פורטה שורה של נושאים, המהווים, על פי הנטען, התרשלות של הנתבעים. בכתב התביעה לא הועלו טענות של ממש – ביחס לאף אחת מעילות התביעה – כי הרשלנות הנטענת של מי מהנתבעים מקורה בחוסר תום לב או בניגוד עניינים. לפיכך, בחינת תחולת כלל שיקול הדעת העסקי ביחס לכל אחד מן הנושאים, התמקדה לפיכך בבחינת קיומו של התנאי השלישי, שעניינו ״החלטה מיודעת״.

בין יתר הטענות שהופנו כנגד הנתבעים ניתן למצוא את הטענות הבאות

  • הטענה כי בקשת הפירוק עצמה מהווה הודאה של הנתבעים ברשלנותם – לאור האמור בה כי: ״בקופת חברות הקבוצה כספים המסתכמים בכ-19 מיליוני דולרים בלבד והתחייבויות העומדות על מאות מיליוני דולרים, וכאשר אין כעת מי שיזרים לה את הכספים הדרושים לצורך המשך פעילותה". בית המשפט קבע כי טענה זו אינה עוסקת בתהליך קבלת ההחלטות בחברה, אלא בתוצאה הסופית – היקלעות החברה לחדלות פירעון. משכך, ממילא אין בכוחה לסתור את חזקת התקינות, העוסקת באופן קבלת ההחלטות, ודינה על כן, סילוק על הסף.
  • הטענה בדבר העדר דיון בנושאים מהותיים בדירקטוריון חברת האם וכן טענה כי הדירקטורים נעדרו שיקול דעת ואמירה עצמאית – בית המשפט קבע כי מדובר בטענות כלליות לגבי אופן קבלת ההחלטות בחברה, שלא ניתן לבחון אותן אלא ביחס להחלטות ומהלכים קונקרטיים. לפיכך פנה בית המשפט לבחון את ההקשרים הקונקרטיים לגביהם נטענה התרשלות נושאי המשרה.
  • הטענה בדבר בחירת אסטרטגיה של פיתוח מספר שווקים במקביל, בשלב מוקדם של הפעילות:  בית המשפט קבע כי ההחלטה איזו אסטרטגיית התפרסות לאמץ – התמקדות בשוק הישראלי או ניסיון לפעול במקביל במספר שווקים – היא החלטה עסקית מובהקת, הנמצאת בליבת שיקול הדעת העסקי. הרציונאליים העומדים בבסיס כלל שיקול הדעת העסקי, מתקיימים כאן על כן במלוא תוקפם ועוצמתם. אם לא די בכך –החלטה  זו אותה מבקשות התובעות לתקוף במסגרת עילת התביעה בה עסקינן היא אחת מאבני היסוד של התנהלותה העסקית של קבוצת בטר פלייס, אשר אומצה על פי האמור בכתב התביעה כבר בשנת 2008 והייתה ידועה לכל המעורבים במיזם: בעלי מניות, עובדים, לקוחות, ספקים, נותני אשראי.
  • טענות הנוגעות למהלכים הקשורים להוצאת האסטרטגיה השיווקית הנבחרת אל הפועל  וביניהן – יצירת גוף משפטי מורכב, התקשרות עם חברות ענק בשלב מוקדם של הפעילות, התקשרות עם יצרן רכב אחד וכיו"ב. גם לגבי עניינים אלה, לא נטען כי רשלנותם הנטענת של הנתבעים הייתה תולדה של חוסר תום לב או ניגוד עניינים מצדם. בית המשפט קבע כי בהיעדר טענות לגבי חוסר תום לב או ניגוד עניינים נותר למקד את המבט בתנאי השלישי, שעניינו קבלת החלטות מיודעות. אולם – בהיעדר כל טענה קונקרטית אלא טענות כלליות בלבד, קבע כי לא נטענו טענות היכולות לסתור את חזקת התקינות ולפיכך דינן של הטענות סילוק על הסף.
  • הטענה בדבר התנהלות ללא סמנכ"ל כספים CFO  – חברת האם התנהלה אמנם בתחילת הדרך (עד פברואר 2009) ללא סמנכ״ל כספים במשרה מלאה, ולאחר מכן (בין ספטמבר 2010 עד אוקטובר 2012) ניכרו קשיים באיוש התפקיד, ואולם לא נטען כי הנתבעים לא היו מודעים למצב דברים זה, וכי החלטתם להסתפק באגסי ובדרפלר כממלאי מקום עד לאיתור סמנכ״ל כספים לא הייתה החלטה מיודעת. מכאן שגם בעניין זה לא הונחה בכתב התביעה תשתית מספיקה לדחיית תחולת כלל שיקול הדעת העסקי.
  • הטענה בדבר אישור תקציב 2002 – בית המשפט קבע כי הטענות המועלות על ידי התובעות לגבי אישור תקציב שנת 2012 תוקפות את הגיונה וסבירותה של ההחלטה העסקית. ואולם, התובעות אינן מעלות כל טענה שיש בה, לו תתקבל, לסתור את חזקת התקינות העומדת לטובת נושאי המשרה מכוח כלל שיקול הדעת. לא נטען כי ההחלטה לאשר את התקציב נבעה מחוסר תום סובייקטיבי או שהיתה נגועה בניגוד עניינים. לא נטען אף כי מדובר היה בהחלטה בלתי מיודעת. בהיעדר טענות כאמור.
  • הטענה בדבר העדר כיסוי להתחייבויות חוץ מאזניות – לאורכו ולרוחבו של כתב התביעה, התובעות חוזרות ותוקפות את העובדה כי בתקופה שקדמה לקריסתה, בחרה הנהלת חברת האם שלא להותיר עתודות כספיות ("רזרבות")  לצורך מימון התחייבויותיה החוץ מאזניות, במקרה של קריסה. הכוונה היא למחויבויות שמקורן בהסכמים שחתמה הקבוצה עם גורמים שונים, לפיהם תחוב בפיצוי מוסכם במקרה של סיום מוקדם של הפעילות המשותפת עם אותו גורם. לא נטען בכתב התביעה כי אופן התנהלותם של הדירקטורים בעניין זה נבע מחוסר תום לב סובייקטיבי או מניגוד עניינים. לא נטען גם כי אופן ההתנהלות זה מקורו היה בהחלטות בלתי מיודעות של נושאי המשרה. נהפוך הוא. כתב התביעה עצמו מציין כי התקיימו בדיקות ומעקב בסוגיה. למעשה, כתב התביעה תוקף אך ורק את התוצאה הסופית – העובדה כי חרף המידע האמור, שהיה ידוע לנושאי המשרה, לא הוחלט לנקוט באותן הפעולות אשר לדעת המפרקים חובה היה לנקוט. הוא אינו מצביע על פגם בתהליך קבלת ההחלטות, או על מניעים פסולים לקבלתן. בית המשפט קבע כי מדובר בטענה חסרת הגיון עסקי ואין בטענות בכתב התביעה בסוגיה של העמדת עתודות כספיות, לו יאומצו, לסתור את חזקת התקינות העומדת לטובת הדירקטורים.
  • אי פירסום הערת עסק חי במועד – נטען כי הדירקטורים, נושאי המשרה ורואי החשבון של חברת האם התרשלו במילוי תפקידם כאשר לא רשמו ולא דרשו כי תירשם הערת עסק חי קודם לרבעון השלישי של 2012. טענה זו נדחתה על הסף שכן, מטבע הדברים, אי הכללת הערת עסק חי בדוחותיה הכספיים של חברה אינה מסבה נזק לחברה עצמה, אלא לצדדים שלישיים – משקיעים ונושים של החברה, אשר נמנעת מהם האזהרה אודות מצבה האמתי של החברה. בניגוד אליהם, החברה עשויה דווקא לצאת נשכרת מאי פרסום האזהרה, לפחות בטווח הזמן המידי.  
  • הטענה בדבר מצגי שווא רשלניים  – על פי כתב התביעה, "בחודשים האחרונים לקיומה של הקבוצה, יו"ר דירקטוריון חברת האם הצהיר הצהרות שווא לפיהן מצבה הכלכלי של קבוצת החברות איתן ועומד מאחורי הקבוצה גב כלכלי…" כאשר …" בפועל על בסיס הצהרות רשלניות אלו שניתנו על ידי יו"ר הדירקטוריון המשיכה קבוצת בטר פלייס להתקשר עם גורמים שונים והגדילה את הנזק הכלכלי"". גם כאן קבע בית המשפט כי הכשל בטענה זו גלוי על פני הדברים: הנזק הנטען בפרק זה אינו נזק של התובעות אשר בנעליהן נכנסו המפרקים, כי אם נזק נטען של צדדים שלישיים, אשר התקשרו עם החברה ועל כן דינן של הטענות להידחות על הסף.
  • הדחתו של שי אגסי – נטען כי ההחלטה ה תקבלה  "באורח  תמוה,  בחופזה,  ללא  דיון,  ללא  הכנה  נכונה  ומתאימה,  ללא  תוכנית מסודרת, ללא איתור מחליף מתאים וללא השגת מימון שיאפשר לקבוצה לשרוד מהלך כה משמעותי, אשר סביר וצפוי להשפיע על החברה באופן מהותי, כפי שאכן קרה בפועל" בית המשפט קבע, כי טענות העותרים בעניין זה אינן מייחסות לנושאי המשרה התנהלות מתווך חוסר תום לב סובייקטיבי או מתוך ניגוד עניינים .  נותר איפוא לבחון האם יש טענה על כך שההחלטה על הדחת אגסי הייתה לא מיודעת. הואיל ואין בכתב התביעה כל טענה ממשית כי ההחלטה על הדחת אגסי, כמו גם על בחירת  מחליפו, התקבלה מבלי שהיה לפני מקבלי ההחלטה מידע חיוני הנחוץ לצורך קבלת ההחלטה, הרי שאין בכך כדי לשלול את  הגנת כלל שיקול הדעת העסקי.
  • תלות חברות הבת בחברת האם והעדר הפעלת שיקול דעת עצמאי ע"י נושאי המשרה בהן –  הכשל הנטען בהקשר בו עסקינן הוא, אם כך, לא העדר מידע של הדירקטורים בחברות הבנות אלא העובדה ש"הכל ]היה[ מוכתב מלמעלה מהחלטות חברת האם ". אולם, בנסיבות בהן עסקינן – אשכול חברות המצוי בשליטה מלאה של חברת האם –  אין בעובדה זו כדי לעורר שאלות של ממש, וגם כאן אין בטענות המועלות בהקשר זה לבסס עילת תביעה נגד מי מהנתבעים.
  • היעדר ממשק ישיר ויעיל עם הנהלת החברה האם -טרוניית התובעות בהקשר זה היא על כך שחברי הדירקטוריון שלהם "חיו מפיו" של המנכ"ל אגסי, ולא היו בקשר עם גורמים אחרים בקבוצת בטר פלייס. ואולם אף אם נניח כי אגסי אכן זכה לאמונם המלא של הדירקטורים, וכי הם בחרו להתעדכן בראש בראשונה מפיו, הרי שהחלטה זו היא על פניה החלטה סבירה, שאין מקום להטיל במקרה הרגיל אחריות בגינה.

סילוק התביעה נגד רואי החשבון

בית המשפט סילק את התביעה נגד רואי החשבון, משום שאם קיימת עילה, הרי שהיא אינה עילה של החברה (שלא יכולה להצביע על נזק) אלא של צדדים שלישיים.

לסיכום, הביע בית המשפט את דעתו ביחס לתביעה בשולי פסק הדין כדלקמן: " עניינה של התביעה שלפני במיזם שאפתני שקרס. כישלון המיזם הותיר אחריו שתי קבוצות עיקריות של נפגעים: המשקיעים שהשקיעו במיזם באמצעות רכישת מניות, אשר הפסידו את כל כספם משנקלעה קבוצת בטר פלייס לפירוק; והנושים של קבוצת בטר פלייס, שנותרו עם מסת נכסים מצומקת להיפרע ממנה את חובותיהם. תכלית התביעה היא להגדיל את מסת הנכסים העומדים לחלוקה בין הנושים באופן שכל אחד מהם יוכל להיפרע חלק גדול יותר מחובו. תכלית זו היא שצריכה לעמוד לנגד עיני המפרקים, ואולם הגשמתה בדרך בה הלכו המפרקים במקרה זה אינה ראויה. ההליכה בדרך זו משמעה כי המשקיעים המרכזיים במיזם, אשר מטבע הדברים שימשו, בעצמם או באמצעות נציגיהם, כדירקטורים בקבוצת בטר פלייס, ידרשו לשלוח שוב יד לכיסם )ואם התברכו בביטוח אחריות תקף המכסה את חבותם – להפעילו,( ולהעלות לטובת המיזם תרומה נוספת, מעל ומעבר לכספים שכבר השקיעו בו. לכך אין, במקרה הרגיל, הצדקה אחריות המשקיעים במיזם מסוג זה מוגבלת, כפי שברור היטב לכל המעורבים, ובכלל זה לנושים, לסכומי השקעתם. כל הפסד מעבר לכך הוא הפסד שהנושים נטלו סיכון לגביו. מכאן שבהעדר נסיבות חריגות, אין מקום לחייב את מי שעמדו מאחורי המיזם בתשלום סכומים נוספים בעקבות קריסת המיזם. בוודאי שאין מקום לעשות כן במסגרת תביעה של קבוצת בטר פלייס עצמה, ובשם טענות החסומות מטעמים ראויים באמצעות כלל שיקול הדעת העסקי…

אזהרת הנתבעים ראויה להישמע, שכן הפעילות בה עסקינן היא פעילות מסוכנת על פי טבעה, והוספת הסיכון של תביעות משפטיות על הסיכונים העסקיים הכרוכים בה ממילא עלולה לפגוע באטרקטיביות של השוק הישראלי ביחס לחברות הזנק. מכאן שגם מנקודת מבט זו, דחיית התביעה, ובשלב מוקדם, משיגה תוצאה רצויה, ומשדרת מסר ראוי.

אכן, בדיעבד, כולנו חכמים, כולנו נבונים וכולנו יודעים את התורה, ואולם החלטות עסקיות אינן מתקבלות בסיועה של חוכמה שבדיעבד, ועל כן מצווים אנו שלא לבחון את התנהלות הדירקטורים ונושאי המשרה מבעד למשקפיה. מטעם זה, ומטעמים טובים נוספים, אין בתי המשפט בישראל מהרהרים אחרי החלטות עסקיות מיודעות שקיבלו נושאי משרה בתום לב וללא ניגוד עניינים. כך ביחס למקרה הכללי של חברות המנהלות עסקים בישראל, וכך – מקל וחומר – במקרה של חברות הזנק שכשלו. על כן דין התביעה שלפניי, שכל כולה תקיפהדיעבד של הגיון עסקי שהכזיב, להידחות על הסף". 

0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.