"חזקת השקר" בדיני ראיות – מי שמשקר ביודעין בדבר אחד, משקר בכל עדותו, ויש לפסוק לחובתו

במסגרת ע"א  765/18 הובא בפני בית המשפט העליון ערעור  ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי חיפה בת"א   3956-06-15 מיום 10.12.2017 (שניתן על ידי כבוד השופטת י' קראי-גירון) בגדרו התקבלה תביעתו של המשיב 1 בערעור, ובית המשפט הורה על רישומו של המשיב 1 כבעלים של זכויות בדירה בחדרה. המערער (אחיו למחצה של המשיב 1) ביקש לערור על פסק הדין וכי ייקבע כי הזכויות בדירה שייכות לו, לבדו או יחד עם יורשי אחותו.

בית המשפט העליון דחה את הערעור וקבע כי המערער לא הציג ראיות ברורות לבעלותו, וכי הראיות שהציג (מסמכים שדווחו לרשויות המס) סתרו זה את זה. לפיכך נותר בית המשפט העליון עם עדויות בעל פה אשר באו מפיהם של עדים המעוניינים בתוצאת המשפט ועם עובדה אחת מוכחת שאינה במחלוקת: רכישת הדירה נעשתה מכספו של המנוח, אביהם של שני הניצים, ולא מכספו של המערער, ולכן הינה בבעלותו והורשה למשיב 1 לפי צוואתו של המנוח. בית המשפט העליון קבע כי המערער לא הרים את נטל  הראיה שחייבו להוכיח כי הדירה שאיננה רשומה על שמו ושלא נרכשה מכספו נרכשה עבורו.

בהמשך פסק הדין התייחס בית המשפט העליון לעדותו של המערער, במטרה לבסס את טענת הבעלות שבפיו, אשר לא הותירה על בית משפט קמא רושם חיובי, בלשון המעטה. בית המשפט קמא הצביע על שני שקרים בעדותו:  טענתו כי החזיק בדירה, שהופרכה, וטענתו כי רכש את הדירה מכספו, שהופרכה אף היא.

ביחס לכך סבר בית המשפט העליון (כבוד השופט שטיין) כי שקרים אלו של בעל דין הנוגעים לעניינים המצויים בליבת המחלוקת – הם לבדם – צריכים היו לשמש בסיס לדחיית תביעתו ללא צורך בניתוח ראיות נוספות. דחיית התביעה בשל שקרים אלו היתה – ועודנה – תוצאה מתחייבת לנוכח שלושה כללים שעניינם פרוצדורה וראיות. לשיטת בית המשפט, מדובר בכללים ידועים ומושרשים, אך הפעלתם נתונה במידה רבה לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, וככל הנראה מסיבה זו היא טרם יצרה נורמות כלליות ותקדימים מחייבים:

1.הכלל הראשון אותו מכנה הש' שטיין "הכלל הבסיסי והעתיק ביותר" הוא חזקה ראייתית הקובעת כי מי שמשקר ביודעין בדבר אחד, משקר בכל עדותו: Falsus in Uno, Falsus in Omnibus. הכלל, המכונה "חזקת השקר", משמש חזקה שבשיקול הדעת, שהפעלתה תלויה בשום שכל של הערכאה הדיונית. הפעלתה של חזקה זו במקרהו של בעל דין אשר מוסר ביודעין עדות שקרית בנושא מרכזי להתדיינות, המצוי בליבת המחלוקת, הינה ברורה ומובנת מאליה. ברוב רובם של מקרים כאלה, אם נכריע את הדין לחובתו של בעל דין ששיקר – וזאת, אף מבלי לנתח ראיות אחרות – לא נטעה.

2. כלל משפטי נוסף, וחשוב לא פחות, מצוי בסעיף 54(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 אשר קובע  כי קביעת ממצאים בהתדיינות אזרחית על סמך עדותו היחידה של בעל דין ככלל איננה אפשרית. עדות כאמור טעונה סיוע ממקור חיצוני. באין סיוע כאמור, יכול בית המשפט לקבוע ממצאים על סמך עדותו היחידה של בעל דין רק אם יש בידו נימוקים משכנעים התומכים באמינותה, ונימוקים אלה חייב בית המשפט לפרט בפסק דינו. מכאן עולה כי כאשר מדובר בעדותו של בעל דין שנפגמה בשקר מכוון, אין כל אפשרות שבית המשפט יוכל לסמוך את ידיו על אותה עדות. ברי הוא, כי ראייה מסייעת אינה יכולה להפוך עדות שקר לעדות אמת; וממילא לא ניתן יהיה למצוא נימוקים שיתמכו באמינותה של עדות שקרית.

3.הכלל השלישי והאחרון הוא איסור על שימוש לרעה בהליכי משפט. מקורו של איסור זה הוא סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, אשר מחיל את חובת תום-הלב והחובה לנהוג ב"דרך מקובלת" על כל פעולה משפטית, לרבות פנייה לערכאות וניהול התדיינות בבית משפט, בבוררות או בפורום אחר. כלל זה אוסר על בעל דין לפתוח בהליך משפטי בהתבסס על טענה שקרית והסתרה מכוונת של עובדות מטריאליות, כאלה או אחרות. כמו כן אוסר הוא על בעל דין לנסות ולעוות את הדין על ידי מתן עדות שקרית ביודעין. איסורים כאמור יש לאכוף בנחישות, ביד קשה, ובאופן שירתיע בעלי דין מפני מתן עדות שקר ומעשים פסולים אחרים אשר מהווים שימוש לרעה בהליכי משפט. התרופה הנכונה נגד מסירת עדות שקר על ידי בעל דין – כאשר העדות מתייחסת לעניין מהותי להתדיינות ונמסרת ביודעין מתוך כוונה להטות את תוצאת המשפט – היא מתן פסק דין לחובת השקרן (בנוסף לענישה פלילית ופסיקת הוצאות, עניינים שאינם עומדים לדיון כאן).

  •  
0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.